|
|
|
| גליה גור זאב – שולחן | | | גוף השולחן – ארבע רגליו ומשטח הפעולה החלק בפני יושביו – (קורא תיגר על סבילותם , מבקש מהם לחדור למרכז השדה, לאכלס אותו, להניח עליו את כליהם, את משקלם, את תשוקותיהם, את כוחם, להצליב מעליו את קריאות הקשר, את הדיבור, את המבט), גוף השולחן עצמו איננו נמצא בסדרת הצילומים של גליה גור זאב שעוסקת בארוחה של בני משפחתה וחבריה הקרובים ביותר. השולחן נותר מופשט, נטול חומר, מסתפק בהשלכת כוחו המארגן, המטיל קוי-מרחק מסויימים בין קבוצת אנשים, המושיב אותם מסביב לארבע צלעותיו, הבונה היררכיה בלתי-נמנעת בין היושבים, המשליט כללי נימוס והתנהגות נאותה, המצהיר: אתם יושבים מסביב לשולחן. הטכס מתחיל: ארוחה.
השולחן של גליה גור זאב איננו קיים ברמה החפצית של אובייקט מעוצב, אלא ברמה המושגית של אובייקט מעצב – אבן כעבה יציבה ומרובעת, מצמידה אל דפנותיה בכוח מגנטי את הגופים הבודדים, הנעים חופשי בחלל – את בני הבית. גליה מעלה את השולחן כמוקד אליו קשורים כולם – איש איש וצלחתו, מזלגו וסכינו. לא רק גוף השולחן נעדר, גם גופם של היושבים לצידו נעלם מן העין, ורק ראשם נראה ממבט-על: גולגולת סגלגלה עתירת זיפי שיער, גלי- שיער מאפיר ומיתדלל, קוקו אסוף אל גומייה. בליטות האוזניים, האף בולט כמקור של ציפור. זווית לא-שגרתית (כאילו נצמד הצלם לתקרה), המונה את היושבים אל השולחן כחפצים נוכחים-נפקדים. הצלחת – ריקה ולבנה – וכלי האוכל המונחים משני צידיה – הסכין והמזלג – מלווים כל ראש של היושבים מסביב, מעין שילוב של הילת קדושים עגולה וערכת –לוחמה אישית. בעוד הראשים מאורגנים סביב המלבן הדימיוני של השולחן, מוקדש קיר שלם בתערוכה לידיים האוחזות בסכינים ובמזלגות, כלי אוכל שהופכים לאקסטנציה של הגוף ומאריכים את חדירתו לתוך החלל, או ידיים המוותרות על הכלי ומושטות לעבר מרכז השולחן.
החלל אצל גליה גור זאב, כמו בעבודות קודמות שלה, הוא חלל שחור. ריק מפרטים, נעדר קו-אופק, חלל של דממה והקפאת-מצב. הדימוי המצולם מופיע בו בבהירות אכזרית, ואינו יכול להתחמק לתוך עמימות או עירפול. צילומי השחור-לבן של גליה גור זאב מתייחסים לניגוד שחור-לבן לא כאופציה השניה לצילום-צבע, אלא כשני כוחות עקרוניים המגדירים אחד את השני: השחור בולע הכל, מסתיר את הגוף ואת הפנים, ומותיר את הפרט הגלוי בוהק בלובנו, מבליח מתוך נייר הצילום. הצלמת שולטת בגלוי ובנסתר, מגדירה את אזורי האור והחושך, עורכת מחדש את רצף האברים, לאחר שהיא מנתקת אותם מן הגוף השלם ומעניקה להם מעמד נפרד. במקרה של "שולחן" – התהליך הזה זיקק את נוכחותם המקובצת של בני המשפחה, לכדי מערכת תמציתית ומהודקת, מורכבת ועדינה, שכל אחד מהחברים בה הוא יישות בודדת ומנותקת הקשורה בו-זמנית בנימים סמויים מן העין, בכיווני מבט ובהטיית ראש, אל האחרים: אבא, אמא, בעל, בת, אחיין חבר קרוב וחברה טובה. מושג המשפחה, הנוכח כתבנית זהה מאחורי הכותרת "שולחן", חוצה את מימד היומיום של אכילה-שתיה-מאבק כוחות, אל מקום מונוליתי של קשר רגשי הנמצא מעבר לקולות ולדממה.
טלי תמיר
הקיבוץ – גלריה לאמנות
יוני 1997
| | |
|
|
|
